<h1>חדושי הראב"ד — ב"ק</h1>
<h2>דף ה:</h2>
[ב"ק י"ג ע"א] במעשר נאמר [ויקרא כ"ז] לא יגאל. ויליף [בכורות ל"ב ע"א] גאלה גאלה משדה חרמים דכתיב ביה [שם] לא ימכר ולא יגאל, מה להלן מכירה עמו אף כאן מכירה עמו.
<h2>דף ז:</h2>
[ב"ק י"ב ע"ב] ומחיים מי אמר, בכל עניין בין בזמן שבית המקדש קיים בין בזמן שאינו קיים, כלומר למה ליה לר' יוחנן לאיפלוגי בין מחיים ולאחר שחיטה, והא מתני' בזמן שבית המקדש [קיים] קא מיירי, דהא בחלקו קאמר, אם כן אפילו מחיים נמי משכחת לה לר' יוסי הגלילי דלא הוי ממונו, כדרב נחמן אמר רבה בר אבוה דאמר דהא דתנן בכור מוכרין אותו תם חי לא שנו אלא בזמן הזה, אבל בזמן שבית המקדש קיים לא הוי ממונו. ואי תימא ההיא אליבא דרבנן קאמר לה דבזמן שבית המקדש קיים לא הוי ממונו, אבל לר' יוסי אפילו בזמן שבית המקדש קיים. לא מצית אמרת, דהא אותיביה רבא לרב נחמן מדר' יוסי הגלילי דדריש ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים שהן ממונו דברי ר' יוסי הגלילי, וקרא ודאי בזמן שבית המקדש קיים מיירי, דהא כתיב [ויקרא ה'] והביא את אשמו לה' איל תמים וכו', ומשיב רבינא בבכור חוצה לארץ, דאפילו בזמן שבית המקדש קיים אינו קרב לכתחלה. ואם איתא דהא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה לאו אליבא דר' יוסי הגלילי קאמר, היכי מותיב רבא מדר' יוסי הגלילי לרבנן גברא אגברא קרמית, לישני ליה כי קאמינא אליבא דרבנן. אלא ש"מ דהא דרב נחמן אליבא דר' יוסי הגלילי קאמר, אלמא לר' יוסי הגלילי נמי משכחת לה במחיים דלא הוי ממונו, ומאי ניהו בזמן בית המקדש. ואם כן הא דתנן המקדש בחלקו בין בקדשי קדשים [בין בקדשים קלים] אינה מקודשת מצי לאוקמה כר' יוסי הגלילי ואפי' מחיים, דהא (ו)בזמן בית המקדש היא, ולמה ליה לדחוקי נפשיה לאחר שחיטה, אפי' מחיים נמי משכחת לה. ושני ליה דכי מפליג רב נחמן בין בזמן המקדש קיים לשאינו קיים הני מילי בבכור דמתנות כהונה הוא, אבל בקדשים קלים אחרים כגון תודה ושלמים בין בזה ובין בזה לר' יוסי ממונו הוא, ודוקא מחיים אבל לאחר שחיטה ודאי בכולהון משולחן גבוה קא זכו. ומשום הכי איצטריך לר' יוחנן לאיפלוגי במתני' (דקדושה) [דקדושין] בין מחיים ולאחר שחיטה, ובמחיים ליכא פלוגתא לר' יוסי הגלילי, מיהו קרא דקדריש ר' יוסי הגלילי בכל קדשים קלים קמיירי שהן ממונו ומשום הכי אותביה רבא לר' נחמן.
<h2>דף ח.</h2>
[ב"ק י"ג ע"א] רבינא מתני לה אסיפא. פי' ליכא מידי בין [מאן] דמתני לה ארישא למאן דמתני לה אסיפא אליבא דבן עזאי, דלתרויהו לא ממעט אלא מעשר בהמה, ובין ת"ק דבן עזאי לאבא יוסי בן דוסתאי נמי ליכא [בינייהו] מידי, אלא דלמר חמירי ליה שלמים מבכור ולמר חמירי ליה בכור משלמים, דמאן דקאמר לא [בא] הכתוב אלא לרבות שלמים שהן ממונו, חמירי ליה שלמים מבכור, ולכך לא הוצרך להזכיר [אלא שלמים, ואבא יוסי חמיר ליה בכור ולכך לא הוזקק להזכיר] אלא בכור. מיהו לר' יוסי הגלילי כולהו ממונו נינהו ואפילו מעשר. ויש מפרש' דמאן דמתני לה ארישא סבירא ליה דלתנא קמא דבן עזאי חמירי ליה שלמים מבכור, וכיון דאמרי' בשלמים שהן ממונו כל שכן בכור ולא בא למעט אלא מעשר, אבל אבא יוסי סבירא ליה שלא בא בן עזאי לומר שהן ממונו אלא בכור בלבד אבל שלמים לאו ממונו נינהו. ומאן ד[מ]תני לה אסיפא סבר בכור חמור, וכיון דבכור ממונו הוא, כל שכן שלמים, ולא בא בן עזאי למעט אלא מעשר, אבל תנא קמא דבן עזאי שלמים דוקא קאמר אבל בכור לאו ממונו הוא. ועל מילתיה דר' יוחנן פליגי דאמ' שלא בא בן עזאי למעט אלא מעשר בלבד, מר מתני לה להא דר' יוחנן ארישא, אבל אבא יוסי אפי' שלמים נמי ממעט משום דחמירי מבכור. ומאן דמתני לה אסיפא אבל ארישא לא, דבכור נמי לאו ממונו הוא משום דבכור חמור משלמים. והאי דמקשי בלישנא דגמ' למעוטי מאי אילימא למעוטי בכור וכו', ולרבינא נמי דמתני לה אסיפא מקשי' למעוטי מאי אילימא למעוטי שלמים וכו', לאו דפשיטא להו מילתא, דהא משוינן להאי פלוגתא ביניהו דמר אמר שלמים דוקא ומר אמר בכור דוקא, אלא משום דשמיע להו הא דר' יוחנן דאמר שלא בא בן עזאי למעט אלא מעשר אבל בכור ושלמים שוין הן, ומר מוקים לה להא מילתא אליבא דת"ק ומר מוקים לה אליבא דר' יוסי. והאי דקא דחיק רבינא נפשיה למיתני להא אליבא דר' יוחנן אסיפא אע"ג דקשיא ליה בלבד, משום דאזיל לטעמיה דאמר לעיל דמתנות כהונה קדישי טפי משלמים, הילכך לבן עזאי דוקא שלמים אבל בכור לאו ממונו הוא ולאבא יוסי כיון דבכור ממונו כל שכן שלמים. אלא למעוטי מעשר.
<h2>דף יב:</h2>
[ב"ק ס"ז ע"א] שאני שאובה דרבנן. אני או[מר] כל שאובה דרבנן, דהא דאמרינן מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים היקשא דרבנן הוא. ויש לומר עוד דכל שאובה על ידי כלים שלא בידי אדם ממש דרבנן היא, לפי שאין כלים כתובין בתורה, והרי זה (כיון) [כגון צנור] דמי גשמים (הן) שבאו מאיליהן למקוה אע"פ שעברו דרך כלים אינו אלא מדרבנן. דהא מכל מקום בידי שמים הוא, דהא ממילא קאתי ליה.
<h2>דף כב:</h2>
[ב"ק ע"ו ע"ב] וכן כל העומד לפדות כפדוי דמי. ואם תאמר והא בעינן העמדה והערכה, וכיון דקא שחיט לה תו לא מצי פריק לה. איכא למימר בבעלי מומין שקדם מומן להקדישן [קאמר], דהנהו לא בעו העמדה והערכה כדאיתה בתמורה [ל"ב ע"ב]. עוד נראה לי דלא צריכינן לכל הנך מילי, ור' אלעזר נמי דמקשה לר' יוחנן וכי שחיטה מתרת לא סבירא [ליה] דר' אושעיא כלל, דהא איתותב בהדיא התם. אלא הכא לדעת רב דימי אמר ר' יוחנן, דמוקים לה בשוחט תמימים בפנים לשום בעלים, אלא שנשפך הדם הוא דמקשה, דכיון דנשפך הדם לאו שחיטה ראויה היא כלל, דלא אתו [לידי] היתר אכילה. אבל קדשים אחרים דאתו לידי התר אכילה שחיטה ראויה היא, דשני דברים המתירין הן. וכן לריש לקיש דאקשי ליה, וכי שחיטה מתרת והלא פדיה מתרת, מפני שכבר נשחט קודם פדיה ועוד אינו ראוי לפדיה, ולא אתיתו לכלל היתר אכילה. ותריץ לה אתרויהו דכיון דהוה לה שעת הכושר שחיטה ראויה היא, ושחיטת תמימים קודם שנשפך הדם ראוי היה לזריקה וכל העומד לזרוק כזרוק דמי. ושחיטת בעל מומין נמי כל זמן שהיא מפרכסת בת העמדה והערכה [היא], אע"פ ששחט בה רוב שנים. כדאמרינן ביבמות [ק"כ ע"ב] שחט בו רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט ותנו לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו, חי הוא וסופו למות. והאי דלא אקשי' לר' הושעיא מהאי מתני' דילן לפני זריקה וכו', דהא אמרינן דכיון שכל העומד לזרוק כזרוק דמי שחיטה ראויה היא, וכיון דר' שמעון אית ליה האי סברא שחיטת קדשים שחיטה ראויה היא. אין ודאי הכי הוא, אלא דהא איתותב במסכת חולין, והדר ביה ואמר לר' שמעון דאין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים משום דהויא לה התראת ספק, ולאו משום דהויא שחיטה שאינה ראויה. וכי מעיינת בה שפיר דמהא מתניתא לא (ד)אתיא ליה תיובתא לעיקרא דמילתא, דקדשים בפנים שני לר' שמעון אמאי סופג את הארבעים, והא שחיטת שני שחיטה שאינה ראויה בין שזרק דמו של ראשון בין שלא זרק, דהא כל העומד לזרוק כזרוק דמו ואפילו נשפך דמו של ראשון, הואיל והיתה לה שעת הכושר, מעתה שני מחוסר זמן הוא, ולר' שמעון שני אמאי סופג את הארבעים, אלא על כרחיך מתני' דלא כר' שמעון כדקא' ר' הושעיא, הילכך מיהא מתניתא לא מיתותב לעיקרא (למילתא) [דמילתא]. אלא (ולההיא) [מהא] מתניתא דאיתותב רב המנונא דקאי בשיטתיה דר' אושעיא איתותב איהו, [ו]קאי נמי ר' הושעיא אטעמא דרב המנונא דלענין מלקות לא אתיא מתניתא כר' שמעון משום התראת ספק ומשום מחוסר זמן כדאיתא במסכת חולין, והתם פרישנא ליה שפיר. מיהו אמסקנא דמילתא התם [חולין פ"א ע"א] נמי איכא לאקשויי, דהתם אמר רבא לר' שמעון אין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים משום התראת ספק, ומאי ניהו היא שלמים ובנה חולין ושחט שלמים ואחר כך שחט חולין קודם זריקה, וכיון דשחט ונתקבל הדם הרי שחיטת שלמים שחיטה ראויה היא לאלתר, ואיכא על בנה התראת (מאי) [ודאי]. ואיכא למימר אע"ג דנתקבל [הדם] אינו כזרוק עד שיגיע אצל המזבח שיהא ראוי ליזרק, ואם שחט בנה קודם לכן התראת ספק היא ופטור, והכי קאמר אין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים לאלתר עד שיזרק הדם או שיגיע למקום זריקה.
<h2>דף כח:</h2>
[ב"ק מ' ע"ב] אם נאמר נוגח למה נאמר רובע וכו'. בשלמא רובע ונעבד ומוקצה או נוגח ונעבד ומוקצה, משום דהאי איתעביד מעשה בגופיה והאי לא איתעביד, אלא נוגח ורובע תרויהו איתעביד מעשה בגופייהו, ואם לא יכתוב כי אם מיעוט אחד שניהם מתמעטין.
[ב"ק מ' ע"ב] הכי נמי מסתברא דלקטלא קאמר דאי [אמרת] לקרבן. אם לא נאמר נוגח לא הייתי למד אותו מרובע, מפני שהנוגח לא עשה בו אונס כרצון לקרבן, והא לא רצון דידיה כתיב, ואי יליפנא ליה מרובע בין לאונס בין לרצון יליפנא ליה. ואי קשיא לך רצון בנוגח מכתב כתיב, דהא קטלינן ליה ואיסורי הנאה הוא. הא לא קשיא בשהמית על פ(נ)י הבעלים או על פי עד אחד דלאו בר קטלא הוא, אפילו הכי פסלינן ליה מקרבן. אלא הא קשיא לי רובע גופיה על פי הבעלים או על פי עד אחד [דלאו בר קטלא הוא ואפ"ה פסלינן ליה לקרבן], מנא ליה דעשה בו אונס כרצון לקרבן, אלא [מ]היכא דאימעיט רצון אימעיט נמי אונס, נוגח נמי מהיכא דאימעיט רצון אימעיט נמי אונס, והכי הוה ליה למימר אי רצון דידיה כתיב אונס נמי כתיב. ולאו קושיא היא דחדא אורחא נינהו.
<h2>דף לב:</h2>
[ב"ק ע"ו ע"ב] וכן כל העומד לפדות כפדוי דמי. ואם תאמר והא בעינן העמדה והערכה, וכיון דקא שחיט לה תו לא מצי פריק לה. איכא למימר בבעלי מומין שקדם מומן להקדישן [קאמר], דהנהו לא בעו העמדה והערכה כדאיתה בתמורה [ל"ב ע"ב]. עוד נראה לי דלא צריכינן לכל הנך מילי, ור' אלעזר נמי דמקשה לר' יוחנן וכי שחיטה מתרת לא סבירא [ליה] דר' אושעיא כלל, דהא איתותב בהדיא התם. אלא הכא לדעת רב דימי אמר ר' יוחנן, דמוקים לה בשוחט תמימים בפנים לשום בעלים, אלא שנשפך הדם הוא דמקשה, דכיון דנשפך הדם לאו שחיטה ראויה היא כלל, דלא אתו [לידי] היתר אכילה. אבל קדשים אחרים דאתו לידי התר אכילה שחיטה ראויה היא, דשני דברים המתירין הן. וכן לריש לקיש דאקשי ליה, וכי שחיטה מתרת והלא פדיה מתרת, מפני שכבר נשחט קודם פדיה ועוד אינו ראוי לפדיה, ולא אתיתו לכלל היתר אכילה. ותריץ לה אתרויהו דכיון דהוה לה שעת הכושר שחיטה ראויה היא, ושחיטת תמימים קודם שנשפך הדם ראוי היה לזריקה וכל העומד לזרוק כזרוק דמי. ושחיטת בעל מומין נמי כל זמן שהיא מפרכסת בת העמדה והערכה [היא], אע"פ ששחט בה רוב שנים. כדאמרינן ביבמות [ק"כ ע"ב] שחט בו רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט ותנו לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו, חי הוא וסופו למות. והאי דלא אקשי' לר' הושעיא מהאי מתני' דילן לפני זריקה וכו', דהא אמרינן דכיון שכל העומד לזרוק כזרוק דמי שחיטה ראויה היא, וכיון דר' שמעון אית ליה האי סברא שחיטת קדשים שחיטה ראויה היא. אין ודאי הכי הוא, אלא דהא איתותב במסכת חולין, והדר ביה ואמר לר' שמעון דאין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים משום דהויא לה התראת ספק, ולאו משום דהויא שחיטה שאינה ראויה. וכי מעיינת בה שפיר דמהא מתניתא לא (ד)אתיא ליה תיובתא לעיקרא דמילתא, דקדשים בפנים שני לר' שמעון אמאי סופג את הארבעים, והא שחיטת שני שחיטה שאינה ראויה בין שזרק דמו של ראשון בין שלא זרק, דהא כל העומד לזרוק כזרוק דמו ואפילו נשפך דמו של ראשון, הואיל והיתה לה שעת הכושר, מעתה שני מחוסר זמן הוא, ולר' שמעון שני אמאי סופג את הארבעים, אלא על כרחיך מתני' דלא כר' שמעון כדקא' ר' הושעיא, הילכך מיהא מתניתא לא מיתותב לעיקרא (למילתא) [דמילתא]. אלא (ולההיא) [מהא] מתניתא דאיתותב רב המנונא דקאי בשיטתיה דר' אושעיא איתותב איהו, [ו]קאי נמי ר' הושעיא אטעמא דרב המנונא דלענין מלקות לא אתיא מתניתא כר' שמעון משום התראת ספק ומשום מחוסר זמן כדאיתא במסכת חולין, והתם פרישנא ליה שפיר. מיהו אמסקנא דמילתא התם [חולין פ"א ע"א] נמי איכא לאקשויי, דהתם אמר רבא לר' שמעון אין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים משום התראת ספק, ומאי ניהו היא שלמים ובנה חולין ושחט שלמים ואחר כך שחט חולין קודם זריקה, וכיון דשחט ונתקבל הדם הרי שחיטת שלמים שחיטה ראויה היא לאלתר, ואיכא על בנה התראת (מאי) [ודאי]. ואיכא למימר אע"ג דנתקבל [הדם] אינו כזרוק עד שיגיע אצל המזבח שיהא ראוי ליזרק, ואם שחט בנה קודם לכן התראת ספק היא ופטור, והכי קאמר אין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים לאלתר עד שיזרק הדם או שיגיע למקום זריקה.
